התיאטרון של העולם, גרישה ברוסקין 

באולם חשוך, שקירותיו צבועים שחור, מוצג מייצב ענק המשלב וידאו, סאונד ופיסול, ובו עשרות דימויים ופסלים. שם היצירה: "התיאטרון של העולם".

שם זה, נתן ברוסקין ליצירתו, בהשראת שם האטלס הראשון, אותו חיבר אברהם אורטליוס -      Abraham  Ortelius‏ (1527-1598);  אורטליוס, היה קרטוגרף וגיאוגרף פלמי, שיצר את האטלס המודרני הראשון שנקרא:  -Theatrum Orbis Terrarum התיאטרון של העולם. אטלס זה ראה אור לראשונה בשנת 1570. הוא תורגם במשך השנים לשבע שפות והופץ ב-31 מהדורות.  בשנת 1575 התמנה אורטליוס לגאוגרף של מלך ספרד - פליפה השני.  

המפות שצייר, הפכו לפריטים מבוקשים בידי אספנים, ושוויים נאמד כיום, בעשרות-אלפי דולרים. אורטליוס נחשב לאבי התיאוריה הגורסת כי בעבר הרחוק, היבשות היו מאוחדות, וכי במשך הזמן החלה נדידתן והיפרדותן זו מזו. תיאוריה זו פותחה מאוחר יותר על ידי המדען הגרמני, אלפרד וגנר, שהתפרסם בזכות תאוריה שפיתח על נדידת היבשות, הנחשבת כאחת המהפכות המדעיות החשובות במאה העשרים.

בהשראת הרעיון, שהעולם היה בעבר יבשת גדולה אחת, יצר ברוסקין מרחב, שבו מתערבבים תרבויות  וזמנים אלה באלה.  המייצב של ברוסקין משתנה כמנגנון של שעון-אוניברסלי, שבו תקופות רחוקות זו מזו, עתיקות ומודרניות, נפגשות ומתנגשות בסדרה של דימויים, על פי הכללים העתיקים של "אמנות זיכרון". אמנות המתקשרת לדימוי היסטורי-אוטוביוגראפי, לאנדרטאות, לאפוסים מונומנטאליים, לקרבות הרואיים או למבנים יוצאי-דופן ושאר אירועי-עבר בעלי משמעות-היסטורית.

נוף מופלא זה, המאוכלס בעשרות דמויות, מייצג את טבעו הסותר של הכוח, שמתגלם  בהיברידיות ממוכנת: ציפור דו-ראשית , בובות ממכונות, בני כלאיים ואנדרואידים, מל"טים ואלילים ארכאיים.

"אמנות הזיכרון" מתייחסת לתהליך בן אלפי שנים, בו באות לידי ביטוי תרבויות ושפות, בשאיפה ליצור מעין אפוס, הממיס את העידן העכשווי בכור ההיתוך של העבר בידי אלכימאי נצחי.

האמנות של ברוסקין היא אמנות פוסט-סובייטית, היא משקפת את התמורה שחלה בברית-המועצות לאחר התמוטטות השלטון הסובייטי. היא מבטאת געגוע לעבר מחד גיסא, ותחייה מחדש מאידך גיסא. התערוכה דנה בסדר-העולמי החדש, שבו התוקפנות הגוברת, הטרור מתפשט, אסטרטגיות השליטה וכלי-הנשק נעשים מתוחכמים יותר. משטרים קמים ונופלים, גלובליזציה יוצרת תרבות של כפר אחד אך מיעוטים רבים מבקשים הגדרה עצמית.

הדימוי הבולט בפתח המיצב הוא עיט דו-ראשי גדול, דימוי הלקוח מסמלה של רוסיה לפני העידן הסובייטי. סמל זה, אומץ מחדש בשנת 2000  לאחר התמוטטות ברית-המועצות. ראשו האחד מסמל את השלטון-האזרחי והשני את השלטון-הדתי, ובמרכזו ג'ורג' הקדוש רכוב על סוס וקוטל את הדרקון.

את השנים, בהם נשלטה רוסיה ע"י משטר קומוניסטי ושרר בה אתאיזם מדיני, שהיה דורסני ואכזרי, במיוחד בימי שלטונו של יוסיף סטאלין, מייצגות קבוצות-קבוצות של חיילים, המסמלים את הצבאות הדורסניים מחריבי-האנושות.

ברוסקין, האמן-היוצר, עסק גם בעבר בנושא 'הזמן האבוד' ובתרבויות וממלכות שנכחדו והותירו רק שרידים ארכיאולוגיים, בשנת 2015  הציג ברוסקין בכנסיית סנטה קטרינה Chiesa di Santa Caterina שבוונציה,  את המיצב "אוסף ארכאולוגי"  בו יצר תל ארכאולוגי מלאכותי-מבויים, שבו אנו יכולים לראות שיחזור של תהליך ההרס וחשיפתו.   הוא  הניח פסלי-דמויות ענק שלו, בסדרת פסלים כמעט בגודל טבעי.  הוא  ניפץ אותם לרסיסים, ולאחר מכן יצק את השברים לתבניות, ומהן יצר פסלי ברונזה.    בהמשך התהליך,הוא קבר אותם למשך שלוש שנים באדמה,  לצד קברים אטרוסקים בטוסקנה  (האתרים האטרוסקיים, אותנטיים התקיימו בין המאה העשירית לפני הספירה עד למאה השלישית לפנה"ס).   

ברוסקין, יזם "חפירה ארכאולגית"  כדי "לחשוף אותם". המייצב שלו בנוי בתוך הכנסייה כמעין תל- ארכאולוגי, שעל קירותיו טקסטים מתוך המניפסט של מרקס, קטעי עיתונות ופוסטרים אותם הוא מקרין יחד עם ה"מימצאים".   זה היה מעין תיעוד-אנליטי של אימפריה שנעלמה פתאום, של מערכת מתמוטטת. לאחר קריסת ברית המועצות ב-1991, הוא התכוון, ששרידי האימפריה-הסובייטית יתגלו בארצה של האימפריה-הרומית  של הזמן העתיק, למעשה, הוא ביקש להשוות בין התקופה הצארית  לקיסרות הרומית (המילה czar = קיסר).

האמן, גרישה ברוסקין, הוא בעל זהות מורכבת, מעין "עיט דו ראשי ואולי תלת ראשי": רוסי- אמריקאי יהודי. ברוסקין הוא אחד האמנים הרוסיים המפורסמים ביותר במערב בעל  אזרחות כפולה רוסית ואמריקאית, אלא שהוא רואה את עצמו כאמן רוסי וכך הוא מציג את עצמו "אמן רוסי שחי באמריקה".

הוא נולד ב-1945 למשפחה יהודית, אך כמו יהודים רבים בני דורו התכחש לחלוטין למסורת היהודית , בשנות ה-70 החל ללמוד יהדות וכיום שני הנושאים המרכזיים ביצירתו הם המיתוס הקבלי והמיתוס הסובייטי. קשה להצביע  עליו במונחים של ז'אנר. ברוסקין דוחה את הסגנון הסוציאליסטי של הריאליזם שאושר בברית המועצות,  סגנון שאפיין את הקריירה המוקדמת שלו, הוא התחיל את דרכו, כבעל-מלאכה מקצועי של 'קיטש', ריאליזם-חברתי ורומנטיקה, והיה בעל השפעה בתנועת האמנות הסובייטית הנון-קונפורמיסטית. בשנת 1989, לאחר הצלחה גדולה במכירת 'סותביס' במוסקבה ב -1988, עבר לארה"ב. השתקע בניו יורק, שם הוא עדיין מתגורר. הוא מצייר בניו יורק ומפסל ברוסיה.

היצירה שלו מהווה שילוב של נושאים שונים, ארכיטיפים, אשר מתערבבים ומשוחחים  אלה עם אלה: תרבות  פופולרית, פולקלור קבלי ומיסטיקה יהודית; מיתולוגיות מקראיות וקלאסיות, שמקושרות לערכים הקומוניסטיים המהוללים של המדינה, אמנות אידיאליסטית של הריאליזם-הסוציאליסטי אשר הופכים  בידיו למין סאטירה חדה ואבסורד בוטה.  כל אלה מתגלות מחדש במעין ארכיאולוגיה של העתיד, אשר מפנה מבט ביקורתי על התרבות העכשווית. היצירה שלו שנויה במחלוקת, החל מסופרלטיבים כמו "האמן הרוסי הגדול ביותר בימנו"  ועד "האמן המשלב קיטש וקבלה בציורים ופסלים לא-קונפורמיסטיים".